יום שבת, 10 בספטמבר 2011

אי-ודאות

"אנחנו לא מדברים על מה שעתיד לקרות, אנו מניחים לשעות לחלוף בעודנו אחוזים בהווה. אנחנו, כמו כל שאר השבויים בעמקים האלה, ואין לנו שום ודאות שנשרוד עד למחרת. הארעיות הזאת מוצאת חן בעיני, היא נראית לי כמו הליכה על הגלים.“  
בא לעולם/מרגרט מצאנטיני 

את הספר "בא לעולם" של מרגרט מצאנטיני אני אוהבת במיוחד, ואת כתיבתה בכלל,
על שום יכולתה הנדירה לתאר את שבריריותם של החיים באמצעות תיאורים שחודרים לכל תא, לנימי הנימים.
מצאנטיני לוקחת אותנו בסיפוריה שוב ושוב להכרה הכואבת שאין שום ודאות בחיים, שהכל עשוי להתהפך בשניה בין אם נרצא ונתכוון לכך, ובין אם לא.

ככל שהעולם מתפתח ומתקדם יותר, אנחנו הופכים להיות מתוכננים יותר. פעם גן ילדים היה גן ילדים- גננת, ארגז חול, כמה צעצועים
היום יש באיזור מגוריי כמות אינסופית של גנים, וכל אחד מהם מנסה להתבלט באיכותו וייחודו על פני האחר. ילדנו כבר אינו יכול להרשות לעצמו להיות פשוט ילד.  
הוא צריך ללכת לגן הנכון, שכבר בגיל שלוש לומדים שם אנגלית, יוצאים לביקורים במוזיאון לאמנות ומשחקים אך ורק בצעצועים מחומרים טבעיים...
זה חשוב, משום שבגיל 6 יהיה עליו לבחור את בית הספר היסודי ה"נכון" שיפתח את כישוריו המיוחדים של ילדנו המחונן, על מנת שיהיה תלמיד מבריק בתיכון ויוציא ציונים כאלה שייאפשרו לו להיות רופא, עורך דין או אדריכל מצליח.  
כמובן שאין כל רע בכך שיש מבחר, שיש בית ספר טובים, שאכפת לנו מהילדים שלנו ושאנחנו רוצים באמת ובתמים שיהיה להם טוב בחיים.
ילדים זקוקים לתחושת ביטחון, לתחושה שיש מי שמגן ושומר עליהם
גם אנחנו ההורים זקוקים לתחושה הזו, לא פחות מהם. והדרך שלנו לייצר עבור עצמנו את תחושת הביטחון הזו היא להיות מאורגנים, אחראים ומתוכננים.
רק שמרוב וודאות והמחשבה שנחנו יודעים מה טוב ומה נכון עבור ילדנו, אנחנו שוכחים להתבונן בו ובמה שהוא רוצה ואוהב.  

 
אנחנו בטוחים שאם נדע מה הולך לקרות ונכין את עצמנו לכך, הכל יקרה כפי שרצינו וכך נשאר מוגנים מפני סכנות.
ה"ראש" שלנו רוצה וודאות, והוא ינסה להשיג אותה בכל הדרכים שהוא מכיר
מצב של אי ודאות למשל הוא מצב שקשה לנו מאוד להמצא בו.
במצב לא מוכר עשויות לצוץ שאלות רבות כמו:
מה יקרה עכשיו?
אילו הפתעות מצפות לי?
מה אם אפגע?
אתאכזב?
והשאלות הללו מביאות איתן פחד, חרדה, תחושות שאף אחד אינו אוהב להרגיש.

בהרצאתה המרתקת על העוצמה שבפגיעות, מתארת ברין בראון את חייה שנוהלו על ידי הראש, כשהיא פעלה ועשתה כל מה שנכון לעשות הגיונית ופרקטית ונמנעה מלחוות כאב, תסכול, בלבול וחוסר וודאות.  
בסופו של דבר היא הגיעה לטיפול שבאמצעותו גילתה את כל הרגשות האבודים שאיבדה כאשר נתנה משקל כל כך גדול בחייה להגיון חשיבה וודאות, ונמנעה ממקומות של אי ודאות.
בראון מדברת על הטעות הנפוצה שאנחנו עושים כהורים, כשאנחנו מנסים למנוע מילדינו התמודדות עם קשיים ועם חוסר ודאות שהחיים מביאים עימם ובכך מונעים מהם את האפשרות לפתח יכולות התמודדות משל עצמם
נכון, ילדים זקוקים לביטחון ועלינו להציב להם גבולות ברורים, בהתאם לגיל ולשלב
אבל בתוך הגבולות הללו עלינו לאפשר להם הרבה חופש להתמודדות, לחוויה של תסכול
עצב וכאב.
הורים רבים אינם מסוגלים לראות את ילדם כואב, מתוסכל או בוכה, ומיד מנסים "לפתור" עבורו את המצב המתסכל, ומשם כל המנגנון הבריא שלו מתחיל להתקלקל.
אנחנו עושים את זה, כי אנחנו בעצמנו מתקשים לסבול מצב של כאב וקושי.

אין כוונתי בדברים אלה להציע שעלינו לחיות את החיים בבחינת Carpe Diem של לחיות את הרגע בלי לחשוב כלל על מה שיהיה. כשאני חיה כך אני עשויה לעשות דברים שמזיקים, מרעים ומסכנים אותי והופכים את חיי לרצף של הרס עצמי.
הכוונה היא אך ורק לנסות לשחרר את הצורך לאחוז בוודאות חזק, אחיזה שהיא כל כך מאומצת שאיננה מאפשרת לי פשוט להרגיש ולהיות.
כשאני אומרת שאני מפחדת, כשאני מאפשרת לבכי להשתחרר, לכאב להיות, לבלבול לבלבל, אני הופכת להיות כמו מים שקטים, שזורמים עם מה שהחיים מביאים. החיים יביאו את שלהם, בין אם אחשוב שאני יכולה לשנות את מהלכם, ובין אם לא. 
כשאני נותנת לאי-ודאות לפרק את האי שהודאות יוצרת, אני הופכת להיות אחד עם מה שקורה והחוויה שלי עמוקה ועשירה יותר.  
כשאני נותנת לאי-ודאות להשאר, אני מתמלאת חיות שבאה מהרגש, שלא עוד מודחק על ידי הראש שרוצה לנהל ולארגן את החיים.


יום שלישי, 5 ביולי 2011

אל תחפש רחוק

"אל תחפש רחוק
 תישאר קרוב
 כי ככה זה
 לאהוב את עצמך
 לא מול המראה
 תיכנס לתוך
 כן זה יכול
 להאיר אותך"

במילים האלה בחר ברי סחרוף לפתוח את שירו “ככה זה".
מילים שעל פניו, נשמעות כל כך פשוטות- "תישאר קרוב, תיכנס לתוך, זה יכול להאיר אותך."
מילים שקראתי ושמעתי בהקשרים, בספרים ובתיאוריות רבות מכפי שאוכל לזכור.
ובכל זאת,
אנחנו ממשיכים להיות עבדים של משהו אחר, לרוב אפילו ללא ידיעתנו או רצוננו החופשי, וחוששים פשוט לעצור, להתבונן פנימה, להיות שקטים, נוכחים.


אנחנו לא אשמים בכך, משום שאנחנו פשוט לא מאומנים לזה.
מיום הולדתנו, לא באמת ניתנה לנו הזדמנות להכיר את טבענו האמיתי, את האני האותנטי שלנו.
כבר מהיום הראשון שלנו בעולם, אנחנו מצויים למעשה באינטראקציה עם אמא, עם אבא, עם העולם.
מגיל אפס, אנחנו לומדים על עצמנו בעיקר מתוך התגובות שאנחנו מקבלים. כשאנחנו מחייכים או צוחקים, מתלהבים מאיתנו, כשאנחנו בוכים או כועסים, אנחנו מקשים, כשאנחנו חוקרים את העולם ועושים בלאגן תוך כדי כך, או רצים קצת רחוק מאמא, אנחנו מקבלים תגובות שליליות.
כך, בדיוק כך, אנחנו לומדים על עצמנו ועל העולם:

מתי אני מקבלת תגובה נלהבת וטובה, מתי אני מקבלת תגובה כועסת, מה טוב, מה רע, ומה יביא לי את מירב תשומת הלב מהדמויות הקרובות אלי?

כך מתפתח “ההגיון הפרטי” שלנו, לפי אדלר. כך ה”ראש” שלנו יוצר לעצמו הטבעות ומפת פענוח, לפי הטרילותרפיה. כך אנחנו מבינים איך עלינו להתנהל בעולם כדי להרגיש שייכים ומוגנים.
הראש (ההיגיון שלנו) מנסה להבין את העולם ולהגיע למצב בו הוא מרגיש בטוח, הוא לומד בגיל מאוד מוקדם שהעולם הוא מקום שיש בו סכנות רבות ועליו מוטלת האחריות להגן עלינו בפני הסכנות הללו.
ובלי שנבחין בכך אנחנו עוטים על עצמנו סוג של שכבת מגן, תחפושת, תלבושת, שעוזרת לנו להרגיש בטוחים ושייכים יותר, שמשאירה אותנו במצב של השרדות ולא של בחירה חופשית. ולתחפושת הזו יש תפקיד חשוב בהתנהלות שלנו בעולם.
סביר להניח, שאת השפה שלמדנו בבית מתוך התגובות וההתנהלות של הורינו, למדו אלה מהוריהם, שלמדו אותה מהוריהם...וכך אנחנו מעבירים כמו עם שרביט מדור לדור, שפה שלמה שחלק גדול ממנה אינה מדובר אפילו, הוא פשוט מועבר במי שאנחנו, במה שאנחנו משדרים. 
רק שמתחת לתלבושת הזו, יש אותנו. אותנו שלפני התחפושת, לפני המחשבות שלנו, לפני הכל. יש אותנו שאפילו לא יודעים שאנחנו שם, למען עצמנו...
וכך, אנחנו הופכים להיות מעין עבדים. עבדים לצורך שלנו להשתייך, להיות נוכחים בעולם, לקבל תיקוף (וולידציה) לכך שאנחנו מתנהלים נכון.

מתי התחפושת הופכת להיות לוחצת ולא נעימה?


כשנוצר פער גס מידי בין מי שאני באמת לבין התחפושת שלי. כשאני מתעוררת להבין שאני עובדת בשביל המסיכה, בשביל אהבת וקבלת הסביבה, שאני בודדה ורחוקה מהאדם שאני הכי זקוקה לו כדי פשוט להיות. מעצמי, מהטבע הפשוט שלי.
השלת התחפושת היא משימה לא קלה. היא דורשת מוכנות ואומץ לצעוד לתוך מקומות חדשים ולא מוכרים, היא דורשת את היכולת לשים בצד קצת את המחשבות והאמונות המוקדמות שלי על העולם, ולבדוק מה אני באמת רוצה ואיך נכון לי לחיות.
פעמים רבות היא דורשת גם גמילה מהתמכרויות שאימצתי לי במהלך החיים כדי לנסות למצוא את האושר המיוחל או להפסיק את הסבל הפנימי. תלוי מאיפה מסתכלים על זה.
היא דורשת לוותר על פנטזיות שתליתי בהן את אושרי המיוחל, הפנטזיה שאם רק יהיה לי איקס או וואי, שאם רק אמצא את האוצר, את האביר, את הממלכה, את התואר המיוחל, אז אהיה מאושרת.
למעשה, החיים חומקים ממני בזמן שאני מחכה למשהו, שאני בכלל לא יכולה להיות בטוחה שיביא לי את האושר המיוחל. למעשה אני יכולה להיות די בטוחה שזה לא יקרה. זה לא יקרה משום שאני מחפשת במקום הלא נכון. לא, זו משימה שאינה קלה. אם היתה קלה כולנו כבר היינו משוחררים מזמן.
ובכל זאת, זו המשימה הכי מתגמלת שאני מכירה. משום שכשאני מצליחה להתקרב אל עצמי, להיות הטבע האמיתי שלי, הקושי הגדול מהפחד לשינוי הופך להקלה גדולה.

"אתמול בלילה ישבנו מחוץ למקדש הנומן שבאמינאבאד. פשוט ישבנו בשקט. היה לילה והבטתי בשוק. אני מרגיש שהמראות ההודיים משפיעים עלי חזק מאוד. לפתע הרגשתי שדעתי, הדעה האמריקאית שלי, מתפרקת. לפתע הבנתי שאי אפשר להשתמש בדעת כדי להבין את הדעת. עד כה השתמשתי תמיד בדעת כדי להבין את הדעת, אך פתאום נוכחתי שאני כבר לא יכול. הרגשתי את הדעת כמו ענן קטן שצף מעלי. הייתי מופרד ממנה והרגשתי נקי מאוד. אך התהליך כולו היה קצת מוזר."
מתוך אש החופש/סטסנג עם פפהג'י

הציטוט הזה מתאר את ההקלה שיש בה מין החופש והשחרור שאי אפשר לחוות בשום דרך אחרת.
זה החופש להיות, פשוט לחיות, החופש שכולנו זקוקים לו ורובנו רחוקים ממנו מרחק נגיעת יד.

"בוא, בוא ותעזור
 לשפוך טיפה של אור
 לתוך החור
 החשוך הזה
 רק אל, אל תיסע רחוק
 לא אל תעזוב
 כי ככה זה לאהוב אותך"


יום חמישי, 16 ביוני 2011

להתעורר לבחירת זוגיות מודעת (לאמיצים בלבד)

אתמול שודר הפרק הראשון לעונה של התכנית המצויינת “בטבעת זו” בהנחייתה של גלית גוטמן על יחסים.
שוב רואיינו זוגות על הקשר שלהם, שהדרדר חיש קל תוך שנים מספר ומלווה בתחושות תסכול/כעס/בדידות/שגרה/ילדים על רקע צילומים רומנטיים מהחתונה, כאשר הם נראו מאוהבים כאילו אין דבר שיוכל לפגוע בהם.
כמו תמיד כשאני נתקלת בהבנה עד כמה התופעה רחבה ורווחת, הוצפתי בתחושות צער גדול למראה המספר הרב של הזוגות שלא מצליחים לשמור על האינטימיות החברות והמשיכה לאורך זמן ומרגישים בודדים, מאוכזבים ומתוסכלים.
איך זה שכמעט כולם רוצים בזוגיות חמה, קרובה אוהבת ותומכת, ואיך זה שכל כך מעטים מצליחים לחוות זוגיות כזו?
מסתבר שהמספר ההולך וגדל של אחוזי הגירושין עדיין לא מספיק כדי להביא אותנו להתעורר ולהבין שמשהו כאן לא עובד, וכשמשהו לא עובד, צריך להפיק לקחים ולעשות שינוי.
לא. לא מספיקה הכימיה הפיזיקה ושאר ברקים רעמים וזיקוקין בתחילת קשר כדי להחזיק חיים שלמים של זוגיות טובה.
לא, לא מספיק להביא ילדים ולחשוב שהם יהוו דבק לחבילה הזו.
לא, זו טעות לחשוב שבן הזוג צריך להיות דומה לי/ לנחש למה אני זקוקה/ ולענות על כל צרכיי.
יש עוד הרבה לאווים שאני יכולה לחשוב עליהם, אבל אני מעדיפה להתמקד בחיובי ובמה שכן ניתן וצריך לעשות, כבר משלב הבחירה שהוא השלב הראשוני של כל הסיפור הזה.
על מנת שבחירת בן/בת זוג תהיה טובה ונכונה, עלינו להיות ראשית מודעים לעצמנו ולמה ומי אנחנו זקוקים לצידנו על מנת לקיים קשר בריא ומיטיב.
משפטים כמו “הוא עשה לי או לא עשה לי את “זה”” אינם מספקים יותר או תורמים משהו בעל ערך לבנית קשר זוגי.
משיכה חזקה תגרום לנו בדרך כלל לשעוט בעיוורון אחר האדם שממול, אולם אין היא מבטיחה בשום אופן את הצלחתו של הקשר בהמשך, אל תכעסו עלי, אבל אולי אפילו להיפך.
נכון, רצוי וצריך שנרצה גם לגעת, לנשק, לחבק וללטף את האדם שאיתו נבחר להיות. יחד עם זאת הרצון לגעת צריך להיות מלווה בקיומם של דברים חשובים לא פחות כמו-
מי הוא האדם הזה? האם יש בו את התכונות החשובות לי באמת? מדוע אני נמשכת אליו? האם יש שם משהו שלא באמת עושה לי טוב ואני מתעלמת ממנו?
משיכה חזקה היא רק משיכה. מקורה לרוב הוא בחסכים שלנו ובהשלכתם על האדם השני. רוב מערכות היחסים נכשלות כאשר שלב העיוורון וההשלכה מסתיים וצריך להתחיל לחיות עם אותו אדם, ומי שהוא באמת.
ולכן, כל כך חשוב להיות מודעים מההתחלה למי אני, מי הוא, והאם זה מתאים יחד, גם אם זה קצת מקלקל את חגיגת הזיקוקין והריגושים.
הזיקוקין והריגושים ילכו, האדם ישאר.
על הבחירה להיות מאוזנת, כך שגם הראש (ההגיון) וגם הרגש יהיו בעד, ולא רק אחד מהם יבחר. כשהבחירה מתאימה גם לראש וגם לרגש, התחושה בדרך כלל תהיה נעימה, טובה ובעיקר, נכונה ורגועה.
אם לדוגמא אבחר אדם שאוהב להיות חופשי וספונטני, ושיגרה עושה לו רע ואילו אני אדם שאוהב סדר, שגרה וקביעות, רוב הסיכויים שבהתחלה אתלהב מהקלילות שלו שאני חסרה אותה, אבל בהמשך לא אוכל לסבול אותו בדיוק בגלל אותה תכונה. חוסר היציבות שלו יאיים עלי, והמרחב המשותף יהפוך לזירת קרב במקום למקום רגוע וטוב.
לא קל לנו לדעת ולזהות מי אנחנו באמת, ועוד יותר קשה לזהות מה מביא איתו בן הזוג. ודוקא משום כך, כל כך חשוב לדעת לזהות את הערכים החשובים לנו, לספר עליהם במפגש עם בן זוג פוטנציאלי ולבדוק עם אילו ערכים הוא מגיע.
האם אני מתמקדת יותר בדברים החיצוניים כאשר אני בוחרת? אלה שלא יהיו משמעותיים לאורך זמן? האם אני מתרשמת ממילים ולא בודקת את המעשים? האם אני מייפה את מה שאני רואה רק כדי לא להשאר לבד?
בדיוק באותו אופן בו שני שותפים יחברו יחד כדי להקים עסק, כך גם בזוגיות. צריך לבדוק שיש התאמה ויש מקום לשיתוף פעולה למען פרוייקט משותף. במקרה הזה מדובר בזוגיות.
כשאנחנו בוחרים בן זוג ממקום עיוור, או מתוך פחד להיות לבד, או מתוך המחשבה (המוטעית) שבן זוג ימלא לנו את החוסרים והבורות שלנו, אנחנו יכולים להיות די בטוחים שהקשר לא יצלח.
זו אשליה שדינה אכזבה גדולה.
נכון, זה לא קל ודורש אומץ לב לעשות את הדרך להכרה עצמית, להתמודדות עם הפחדים הקדמוניים, ועם הפיכחון שמביא עמו את ההבנה שאין מרשמי קסם לאושר, גם לא בדמותו של האביר על הסוס הלבן או הנסיכה הקסומה.
אבל בדיוק כמו שתחומים אחרים כמו לימודים עבודה והורות דורשים מאיתנו התמודדות עם קשיים ואימון, כך גם זוגיות.
אדלר (אלפרד) אמר כבר לפני כמאה שנה שזוגיות היא המשימה הכי קשה ודורשת אומץ לב בחיינו ולכן, פעמים רבות נבחר דוקא בבן זוג שבחירה בו תביא לכשלון הקשר, וכך נוכל להאשים אותו בכשלון ולאשר לעצמנו ש”זוגיות זה קשה ואין סיכוי שזה יצליח”.
בחירה בבן זוג פנוי לקשר, שאיתו אפשר לקיים שותפות חברית, שמחה ואוהבת דורשת גם מאיתנו את האחריות להיות כאלה.
מסתבר (שוב) שאנחנו האויבים הכי גרועים של עצמנו, וזאת על שום כניעתנו לפחדים הקדומים.
אם רק נאמין...שהחיים הם כאן ועכשיו, שכל יום בו אנחנו סובלים הוא יום אבוד, שיש לנו את החובה והזכות לחיות בטוב עד כמה שניתן.
מעבר לכל המילים, הספרים והסרטים שקראתי וצפיתי על זוגיות, אלה שהכי נגעו בי ומעבירים בהווייתם מהי
זוגיות טובה הם הניה ודב, זוג שתועדו לכבוד 65 שנות נישואין. סרטון קטן עם השראה ענקית בצידו ועם הרבה מידע שמקופל בין הצחוק, המגע והמילים על מהותו של קשר בריא וארוך שנים.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

מי (לא) רוצה להיות מאושר

באופן טבעי ספרים העוסקים בנושא האושר הופכים להיות רבי מכר במהירות האור. על פניו נראה שכולם רוצים לגלות את הסוד: איך להיות מאושרים יותר.
טל בן שחר הביא אלינו לארץ לא מזמן את הפסיכולוגיה החיובית ושני ספרים העוסקים באושר.
לאחרונה יצא ספרה של גרטשן רובין האמריקאית “פרויקט האושר” הנמכר מאוד אף הוא, ובו היא מספרת על שנה בחייה שהוקדשה לנושא האושר ועל הדברים שעשתה במהלך אותה שנה כדי להיות מאושרת יותר.
הספר ברובו לא חידש לי דבר, ועסק בתכנים המוכרים לי מעולם הנפש, האימון והטרילותרפיה. בסופו של דבר כולם מגיעים בספריהם על אושר למסקנה המתבקשת:
אושר (בדומה לאהבה) אינו משהו שנופל עלינו מהשמיים כמו זכייה במפעל הפיס. אושר הוא בחירה שדורשת עבודה.
הוא לא יגיע משום מקום וישאר לתמיד, אבל נחווה אותו במהלך הדרך אם באמת נרצה בכך.
אבל לפני השורה התחתונה, בואו ונבחן את הסיבות המרתקות בעד ונגד להיות מאושרים. הסוגייה שריתקה אותי והביאה אותי לכתוב על האושר היא ההבנה עד כמה אנחנו רוצים אושר, אבל לא באמת מוכנים להתאמץ עבורו.
אחת השאלות הנוספות שעולה היא- האם אנחנו באמת מאמינים שמותר לנו להיות מאושרים?
הפלא ופלא, ראו כמה נקודות רווחות נגד (האושר) אספתי מספרה של רובין, ולהן הוספתי כמה משלי-
* האושר הוא תוצר שטחי של התרבות האמריקנית, של יותר מידי כסף וטלוויזיה והוא מעיד על היעדר ערכים ועל מצב של אי רצינות ועומק.
* אנשים דואגים יותר מידי להגשים את עצמם ולהיות מאושרים, אבל האושר הוא לא העיקר אלא השגת מטרות גבוהות יותר כמו צדק חברתי, שלום או איכות הסביבה.
* אושר מעיד על היעדר חשיבה מעמיקה. יצירתיות, אותנטיות וכושר הבחנה אינם עולים בקנה אחד עם זחיחות דעת.
* טיפוסים מאושרים נתפסים פעמים רבות כ”דביקים” בנאליים, סכריניים ומשעממים.
* טיפוסים קודרים ופסימיים נראים חכמים יותר
* יותר מגניב להיות לא מאושר. באושר יש משהו אווילי, תמים, נכונות להיות מרוצה ומרצה.
* ציניות וייאוש מהחיים מאפשרים לבני האדם מידה מסוימת של ריחוק וניתוק מהבחירות שהם עושים בחייהם
* להיות מאושר דורש מאמץ ואינו זוכה בהערכה משום שלאחרים נראה שהאושר בא בקלות ואינו מצריך מאמץ
* זה לא בסדר לנסות להיות מאושר כשיש כל כל הרבה סבל בעולם
* אנשים משתמשים בהיעדר האושר כדרך לשלוט בזולת. הם נאחזים בתחושת חוסר האושר כי בלעדיה ייאלצו לוותר על דבר מיוחד שהיעדר האושר מבטיח- על רחמי הזולת ותשומת ליבם.
*ויתור על דברים מסוימים מתוך קורבנות והקרבה מעוררים באחר תחושות אשמה ואפילו הערכה
להיות לא מאושר הרבה פחות מפחיד מלהודות באושר בגלל אמונות טפלות שאם נעיד על אושר נתגרה בגורלנו.
*אם נצפה ונהיה מוכנים לאסונות ולצרות אפשר יהיה איכשהו (כביכול) למנוע אותן.חשיבה על תוצאות שליליות יכולה לעודד התנהלות זהירה יותר.
הנקודות שעלו בעד להיות מאושרים-
* אדם המתנהג כמאושר גם מרגיש מאושר אף על פי שהאושר שנראה כדבר ספונטני דורש למעשה מיומנות רבה.
* אם במקום להיות ביקורתית וקטרנית אנסה להיות נלהבת באמת גם מדברים שאהובים עלי פחות, במרבית המקרים אצליח למצוא משהו שראוי לשבח.
*הפסקת הביקורתיות והחיפוש אחר פגמים עוזר להבין את הצורך לבקר ולחפש פגמים ולהגמל ממנו
*אחת הדרכים הטובות ביותר להיות מאושר היא להסב אושר לזולת
* אחת הדרכים להסב אושר לזולת היא להיות מאושר בעצמך. מי שאינו מרגיש טוב עם עצמו, לא יוכל להיות טוב לאחרים
* האמונה שלפיה הלא-מאושר הוא נטול אנוכיות והמאושר הוא אנוכי היא מוטעית. זה הרבה יותר לא אנוכי להתנהג כאילו אתה מאושר. נדרשים כוחות, נדיבות, ומשמעת עצמית כדי להיות קליל.
* האדם המאושר אינו תלוי באחרים. הוא הופך משענת לזולת.

מתוך הדברים עולה בבירור המסקנה המפתיעה:
קל להיות כבד, קשה להיות קליל
רובין מגיעה למסקנה, שאחרי שנה של מאמץ בה כל חודש הוקדש לשיפור תחום אחר בחיים, היא אכן מאושרת יותר. האושר לא נפל עליה משמיים, היא עבדה קשה כדי להרוויח אותו...


כמעט בכל ברכת יום הולדת אנחנו מאחלים מכל ליבנו “אושר”.
אנחנו רוצים את האושר הנכסף, מאחלים ומייחלים לו, אבל לא באמת נותנים את הדעת למה נדרש בשביל לחיות אותו.
מסתבר שכדי להיות מאושרים יותר צריך ללמוד להיות מרוצים ממה שיש, ליהנות מהדברים הקטנים, להוריד את הביקורתיות, הציניות, להיות סובלניים יותר, מוותרים יותר, בהקשבה גדולה יותר. להתגבר על הפחד מלהפתח, לחבק, להשיל הגנות חוסמות.
לשמור על עצמנו, על נפשנו, גופנו ועל גבולותנו.
לחייך גם כשלא קל לא אומר שאנחנו לא אמיתיים, זה רק אומר שאנחנו זוכרים גם את הדברים הטובים תוך כדי, שאנחנו עושים מאמץ להתבונן בחצי הכוס המלאה במקום זו הריקה.
לא פשוט בכלל, אבל המסקנות הן שעבודה עצמית ומאמץ לשנות הרגלים ישנים משתלמים.
לא רק שאפשר להיות מאושרים יותר, זה תלוי ברובו ברצון ובמוכנות הכנים שלנו להיות שם.

יום שני, 7 בפברואר 2011

להיות וואבי-סאבי

בביקור השבוע בחנות ספרים אהובה במיוחד, נעצר מבטי על ספר קטן אפור ודק שעל כריכתו עלה אחד יפהפה ולא מושלם בגוונים של שחור ואפור.
כותרתו "וואבי-סאבי" סקרנה אותי מאוד, ועוד לפני שהרמתי ועלעלתי בו יכולתי לחוש שיש שם משהו בשבילי. 


אני אוהבת את הגישוש הזה בין מדפי הספרים. אחרי שנים ארוכות של קריאה אני מרגישה שם בית.
בין ערימות הספרים אני יכולה להיות פשוט אני, ולתת לאינטואיציה שלי לחבר ביני לבין הכריכה, הסופר, הדפים, והמילה הכתובה. בדרך כלל אחרי שאני קוראת את הספר אני מבינה למה בחרתי בו.
אפשר אפילו לאמר שבין הספרים אני הכי "וואבי-סאבי". אני פנויה מהמחשבות שלי על מה נכון ולא נכון, ופשוט יכולה להיות שם ולהתחבר לסימנים שקוראים לי בין הספרים. כשאני מציירת, מבשלת, גם אז אני וואבי-סאבי.
אבל מה זה בכלל וואבי-סאבי? לזה אחזור עוד מעט...
לפני זמן מה חלמתי חלום. בחלומי אני עולה על אופנוע ענק, גדול פי כמה וכמה ממידותיי, ונוהגת בו בביטחון של מי שיודעת מה היא עושה, וללא כל פחד אף שמעולם לא נהגתי באופנוע.
אחרי שאני עוצרת במקום מסוים, אני נדרשת לעלות עליו שוב ולנהוג מרחק גדול.
באותו רגע, הראש נכנס לפעולה ומבין שאין לי מושג איך נוהגים על הדבר הזה. הרגש הגיב בהתאם ונתקף פחד גדול. מאותו רגע האופנוע נחווה כמפלצת גדולה ומפחידה ואני מרגישה חסרת אונים ומפוחדת.
אותו אופנוע שעליתי עליו קודם בביטחון הופך להיות קיר מאיים ואינסופי שאין לי מושג איך אני עוברת אותו.
כשהתעוררתי מהחלום מיד הבנתי את משמעותו עבורי.
כשאני פועלת לפי האינטואיציה שלי, אני סומכת על עצמי ואין בי פחד. סביר להניח שמהמקום הזה אני גם אצליח לעשות את מה שרציתי, גם אם הביצוע לא יהיה מושלם.
כשאני כבר מבינה שאני לא יודעת, הראש מתחיל לשחרר מסרים של חשש וחוסר ביטחון, והרגש, מגיב בהתאם, בפחד והתכווצות.
ואיך כל זה מתקשר לספר על וואבי-סאבי?
אז זהו. כשהתחלתי לקרוא את הספר מיד הבנתי מדוע קניתי אותו, ומה הקשר בינו לבין החלום על האופנוע.
לאונרד קורן, המחבר שכתב את הספר, הוא ארכיטקט שלא בנה מעולם, מלבד בית תה יפני יוצא דופן, משום שהוא האמין שעיצוב אובייקטים קבועים וגדולים מציק מידי מהבחינה הפילוסופית. הוא כן הפיק ועיצב ספרים על התרבות היפנית הפופולארית וספרים בענייני אסתטיקה.
קורן מדבר על כך שאי אפשר להבין את הוואבי-סאבי באופן הגיוני, ולכן היפנים מעולם לא למדו על הוואבי-סאבי במושגים אינטלקטואליים. הוא מדבר על הקשר בין זן בודהיזם לבין הוואבי-סאבי משום שהוואבי-סאבי ממחיש רבים מעיקריו הרוחניים-הפילוסופיים של הזן. הזן מאופיין באנטי רציונליזם קיצוני.
על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה, ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת.
"אלה שיודעים אינם אומרים, ואלה שאומרים אינם יודעים" הוא מצטט פתגם ידוע, שמטרתו לצמצם פרשנויות מוטעות של מושגים שקל לטעות בהבנתם.
הוא נותן הצעה לתרגום באנגלית לוואבי-סאבי כ- Rustic (גס, מחוספס, לא מהוקצע, פשוט ולא מתחכם). 

                                                     לונדון, צילום תמי אבן

בטרילותרפיה אנחנו לומדים להכיר טוב יותר את החלק השכלי (ראשני) שלנו, ואת החלק הרגשי. את הראש והרגש קל לנו יותר להכיר, אולי משום שהראש עובד ללא הספקה ומשחרר את האמונות/חששות/פרשנויות שלו ללא הרף, והרגש מגיב עם תחושותיו בהתאם. הרבה יותר קשה לנו להכיר את ה"אמצע" שלנו, האני האותנטי שפשוט נמצא שם.
מבחינתי, האמצע הוא הוואבי-סאבי. האמצע הוא המקום שבו אינני רצה לתת פרשנויות, לעשות שכל, להיות מוטרדת עם הניסיון לעשות את הדברים בצורה יפה או מושלמת. הוואבי-סאבי הוא מקום של התבוננות, של זרימה טבעית עם הדברים מסביבי, של ניקיון במובן של "להפטר ממה שאינו נחוץ, לצעוד בצעד קל על פני כדור הארץ ולהעריך את כל מה שנקרא בדרך, פעוט ככל שיהיה" לפי קורן.
וואבי-סאבי אומר לנו להפסיק להתעסק ללא הרף בהצלחה-עושר, מעמד, עוצמה ומותרות-וליהנות מהחיים המשוחררים בעולם.
כמו החיפוש של האיזון העדין בין ראש ורגש ובין החייאת האמצע, הוואבי-סאבי עוסק באיזון העדין שקיים בין ההנאה שאנו שואבים מדברים ובין ההנאה שלנו מהשחרור מהם.
אין נכון ולא נכון, אין יפה ולא יפה. יש התחברות לטבע, לטבעי, לאינטימי, להתבוננות פנימה. 


תקראו לזה "וואבי-סאבי", הכרה בזמניותם של החיים, או אפילו המושג הלעוס אך חשוב "הרגע הזה". 
כך או אחרת,שחרור מהאני הכוזב שאימץ לעצמו אמונות מוקדמות מוטעות כדי לשרוד בעולם הזה מאפשר לי להיות "וואבי-סאבי". וכשאני שם, אלה רגעים מלאי חיות, ששווים את כל היתר.  

קוראים