יום שלישי, 5 ביולי 2011

אל תחפש רחוק

"אל תחפש רחוק
 תישאר קרוב
 כי ככה זה
 לאהוב את עצמך
 לא מול המראה
 תיכנס לתוך
 כן זה יכול
 להאיר אותך"

במילים האלה בחר ברי סחרוף לפתוח את שירו “ככה זה".
מילים שעל פניו, נשמעות כל כך פשוטות- "תישאר קרוב, תיכנס לתוך, זה יכול להאיר אותך."
מילים שקראתי ושמעתי בהקשרים, בספרים ובתיאוריות רבות מכפי שאוכל לזכור.
ובכל זאת,
אנחנו ממשיכים להיות עבדים של משהו אחר, לרוב אפילו ללא ידיעתנו או רצוננו החופשי, וחוששים פשוט לעצור, להתבונן פנימה, להיות שקטים, נוכחים.


אנחנו לא אשמים בכך, משום שאנחנו פשוט לא מאומנים לזה.
מיום הולדתנו, לא באמת ניתנה לנו הזדמנות להכיר את טבענו האמיתי, את האני האותנטי שלנו.
כבר מהיום הראשון שלנו בעולם, אנחנו מצויים למעשה באינטראקציה עם אמא, עם אבא, עם העולם.
מגיל אפס, אנחנו לומדים על עצמנו בעיקר מתוך התגובות שאנחנו מקבלים. כשאנחנו מחייכים או צוחקים, מתלהבים מאיתנו, כשאנחנו בוכים או כועסים, אנחנו מקשים, כשאנחנו חוקרים את העולם ועושים בלאגן תוך כדי כך, או רצים קצת רחוק מאמא, אנחנו מקבלים תגובות שליליות.
כך, בדיוק כך, אנחנו לומדים על עצמנו ועל העולם:

מתי אני מקבלת תגובה נלהבת וטובה, מתי אני מקבלת תגובה כועסת, מה טוב, מה רע, ומה יביא לי את מירב תשומת הלב מהדמויות הקרובות אלי?

כך מתפתח “ההגיון הפרטי” שלנו, לפי אדלר. כך ה”ראש” שלנו יוצר לעצמו הטבעות ומפת פענוח, לפי הטרילותרפיה. כך אנחנו מבינים איך עלינו להתנהל בעולם כדי להרגיש שייכים ומוגנים.
הראש (ההיגיון שלנו) מנסה להבין את העולם ולהגיע למצב בו הוא מרגיש בטוח, הוא לומד בגיל מאוד מוקדם שהעולם הוא מקום שיש בו סכנות רבות ועליו מוטלת האחריות להגן עלינו בפני הסכנות הללו.
ובלי שנבחין בכך אנחנו עוטים על עצמנו סוג של שכבת מגן, תחפושת, תלבושת, שעוזרת לנו להרגיש בטוחים ושייכים יותר, שמשאירה אותנו במצב של השרדות ולא של בחירה חופשית. ולתחפושת הזו יש תפקיד חשוב בהתנהלות שלנו בעולם.
סביר להניח, שאת השפה שלמדנו בבית מתוך התגובות וההתנהלות של הורינו, למדו אלה מהוריהם, שלמדו אותה מהוריהם...וכך אנחנו מעבירים כמו עם שרביט מדור לדור, שפה שלמה שחלק גדול ממנה אינה מדובר אפילו, הוא פשוט מועבר במי שאנחנו, במה שאנחנו משדרים. 
רק שמתחת לתלבושת הזו, יש אותנו. אותנו שלפני התחפושת, לפני המחשבות שלנו, לפני הכל. יש אותנו שאפילו לא יודעים שאנחנו שם, למען עצמנו...
וכך, אנחנו הופכים להיות מעין עבדים. עבדים לצורך שלנו להשתייך, להיות נוכחים בעולם, לקבל תיקוף (וולידציה) לכך שאנחנו מתנהלים נכון.

מתי התחפושת הופכת להיות לוחצת ולא נעימה?


כשנוצר פער גס מידי בין מי שאני באמת לבין התחפושת שלי. כשאני מתעוררת להבין שאני עובדת בשביל המסיכה, בשביל אהבת וקבלת הסביבה, שאני בודדה ורחוקה מהאדם שאני הכי זקוקה לו כדי פשוט להיות. מעצמי, מהטבע הפשוט שלי.
השלת התחפושת היא משימה לא קלה. היא דורשת מוכנות ואומץ לצעוד לתוך מקומות חדשים ולא מוכרים, היא דורשת את היכולת לשים בצד קצת את המחשבות והאמונות המוקדמות שלי על העולם, ולבדוק מה אני באמת רוצה ואיך נכון לי לחיות.
פעמים רבות היא דורשת גם גמילה מהתמכרויות שאימצתי לי במהלך החיים כדי לנסות למצוא את האושר המיוחל או להפסיק את הסבל הפנימי. תלוי מאיפה מסתכלים על זה.
היא דורשת לוותר על פנטזיות שתליתי בהן את אושרי המיוחל, הפנטזיה שאם רק יהיה לי איקס או וואי, שאם רק אמצא את האוצר, את האביר, את הממלכה, את התואר המיוחל, אז אהיה מאושרת.
למעשה, החיים חומקים ממני בזמן שאני מחכה למשהו, שאני בכלל לא יכולה להיות בטוחה שיביא לי את האושר המיוחל. למעשה אני יכולה להיות די בטוחה שזה לא יקרה. זה לא יקרה משום שאני מחפשת במקום הלא נכון. לא, זו משימה שאינה קלה. אם היתה קלה כולנו כבר היינו משוחררים מזמן.
ובכל זאת, זו המשימה הכי מתגמלת שאני מכירה. משום שכשאני מצליחה להתקרב אל עצמי, להיות הטבע האמיתי שלי, הקושי הגדול מהפחד לשינוי הופך להקלה גדולה.

"אתמול בלילה ישבנו מחוץ למקדש הנומן שבאמינאבאד. פשוט ישבנו בשקט. היה לילה והבטתי בשוק. אני מרגיש שהמראות ההודיים משפיעים עלי חזק מאוד. לפתע הרגשתי שדעתי, הדעה האמריקאית שלי, מתפרקת. לפתע הבנתי שאי אפשר להשתמש בדעת כדי להבין את הדעת. עד כה השתמשתי תמיד בדעת כדי להבין את הדעת, אך פתאום נוכחתי שאני כבר לא יכול. הרגשתי את הדעת כמו ענן קטן שצף מעלי. הייתי מופרד ממנה והרגשתי נקי מאוד. אך התהליך כולו היה קצת מוזר."
מתוך אש החופש/סטסנג עם פפהג'י

הציטוט הזה מתאר את ההקלה שיש בה מין החופש והשחרור שאי אפשר לחוות בשום דרך אחרת.
זה החופש להיות, פשוט לחיות, החופש שכולנו זקוקים לו ורובנו רחוקים ממנו מרחק נגיעת יד.

"בוא, בוא ותעזור
 לשפוך טיפה של אור
 לתוך החור
 החשוך הזה
 רק אל, אל תיסע רחוק
 לא אל תעזוב
 כי ככה זה לאהוב אותך"


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

קוראים