יום ראשון, 20 במרץ 2011

מי (לא) רוצה להיות מאושר

באופן טבעי ספרים העוסקים בנושא האושר הופכים להיות רבי מכר במהירות האור. על פניו נראה שכולם רוצים לגלות את הסוד: איך להיות מאושרים יותר.
טל בן שחר הביא אלינו לארץ לא מזמן את הפסיכולוגיה החיובית ושני ספרים העוסקים באושר.
לאחרונה יצא ספרה של גרטשן רובין האמריקאית “פרויקט האושר” הנמכר מאוד אף הוא, ובו היא מספרת על שנה בחייה שהוקדשה לנושא האושר ועל הדברים שעשתה במהלך אותה שנה כדי להיות מאושרת יותר.
הספר ברובו לא חידש לי דבר, ועסק בתכנים המוכרים לי מעולם הנפש, האימון והטרילותרפיה. בסופו של דבר כולם מגיעים בספריהם על אושר למסקנה המתבקשת:
אושר (בדומה לאהבה) אינו משהו שנופל עלינו מהשמיים כמו זכייה במפעל הפיס. אושר הוא בחירה שדורשת עבודה.
הוא לא יגיע משום מקום וישאר לתמיד, אבל נחווה אותו במהלך הדרך אם באמת נרצה בכך.
אבל לפני השורה התחתונה, בואו ונבחן את הסיבות המרתקות בעד ונגד להיות מאושרים. הסוגייה שריתקה אותי והביאה אותי לכתוב על האושר היא ההבנה עד כמה אנחנו רוצים אושר, אבל לא באמת מוכנים להתאמץ עבורו.
אחת השאלות הנוספות שעולה היא- האם אנחנו באמת מאמינים שמותר לנו להיות מאושרים?
הפלא ופלא, ראו כמה נקודות רווחות נגד (האושר) אספתי מספרה של רובין, ולהן הוספתי כמה משלי-
* האושר הוא תוצר שטחי של התרבות האמריקנית, של יותר מידי כסף וטלוויזיה והוא מעיד על היעדר ערכים ועל מצב של אי רצינות ועומק.
* אנשים דואגים יותר מידי להגשים את עצמם ולהיות מאושרים, אבל האושר הוא לא העיקר אלא השגת מטרות גבוהות יותר כמו צדק חברתי, שלום או איכות הסביבה.
* אושר מעיד על היעדר חשיבה מעמיקה. יצירתיות, אותנטיות וכושר הבחנה אינם עולים בקנה אחד עם זחיחות דעת.
* טיפוסים מאושרים נתפסים פעמים רבות כ”דביקים” בנאליים, סכריניים ומשעממים.
* טיפוסים קודרים ופסימיים נראים חכמים יותר
* יותר מגניב להיות לא מאושר. באושר יש משהו אווילי, תמים, נכונות להיות מרוצה ומרצה.
* ציניות וייאוש מהחיים מאפשרים לבני האדם מידה מסוימת של ריחוק וניתוק מהבחירות שהם עושים בחייהם
* להיות מאושר דורש מאמץ ואינו זוכה בהערכה משום שלאחרים נראה שהאושר בא בקלות ואינו מצריך מאמץ
* זה לא בסדר לנסות להיות מאושר כשיש כל כל הרבה סבל בעולם
* אנשים משתמשים בהיעדר האושר כדרך לשלוט בזולת. הם נאחזים בתחושת חוסר האושר כי בלעדיה ייאלצו לוותר על דבר מיוחד שהיעדר האושר מבטיח- על רחמי הזולת ותשומת ליבם.
*ויתור על דברים מסוימים מתוך קורבנות והקרבה מעוררים באחר תחושות אשמה ואפילו הערכה
להיות לא מאושר הרבה פחות מפחיד מלהודות באושר בגלל אמונות טפלות שאם נעיד על אושר נתגרה בגורלנו.
*אם נצפה ונהיה מוכנים לאסונות ולצרות אפשר יהיה איכשהו (כביכול) למנוע אותן.חשיבה על תוצאות שליליות יכולה לעודד התנהלות זהירה יותר.
הנקודות שעלו בעד להיות מאושרים-
* אדם המתנהג כמאושר גם מרגיש מאושר אף על פי שהאושר שנראה כדבר ספונטני דורש למעשה מיומנות רבה.
* אם במקום להיות ביקורתית וקטרנית אנסה להיות נלהבת באמת גם מדברים שאהובים עלי פחות, במרבית המקרים אצליח למצוא משהו שראוי לשבח.
*הפסקת הביקורתיות והחיפוש אחר פגמים עוזר להבין את הצורך לבקר ולחפש פגמים ולהגמל ממנו
*אחת הדרכים הטובות ביותר להיות מאושר היא להסב אושר לזולת
* אחת הדרכים להסב אושר לזולת היא להיות מאושר בעצמך. מי שאינו מרגיש טוב עם עצמו, לא יוכל להיות טוב לאחרים
* האמונה שלפיה הלא-מאושר הוא נטול אנוכיות והמאושר הוא אנוכי היא מוטעית. זה הרבה יותר לא אנוכי להתנהג כאילו אתה מאושר. נדרשים כוחות, נדיבות, ומשמעת עצמית כדי להיות קליל.
* האדם המאושר אינו תלוי באחרים. הוא הופך משענת לזולת.

מתוך הדברים עולה בבירור המסקנה המפתיעה:
קל להיות כבד, קשה להיות קליל
רובין מגיעה למסקנה, שאחרי שנה של מאמץ בה כל חודש הוקדש לשיפור תחום אחר בחיים, היא אכן מאושרת יותר. האושר לא נפל עליה משמיים, היא עבדה קשה כדי להרוויח אותו...


כמעט בכל ברכת יום הולדת אנחנו מאחלים מכל ליבנו “אושר”.
אנחנו רוצים את האושר הנכסף, מאחלים ומייחלים לו, אבל לא באמת נותנים את הדעת למה נדרש בשביל לחיות אותו.
מסתבר שכדי להיות מאושרים יותר צריך ללמוד להיות מרוצים ממה שיש, ליהנות מהדברים הקטנים, להוריד את הביקורתיות, הציניות, להיות סובלניים יותר, מוותרים יותר, בהקשבה גדולה יותר. להתגבר על הפחד מלהפתח, לחבק, להשיל הגנות חוסמות.
לשמור על עצמנו, על נפשנו, גופנו ועל גבולותנו.
לחייך גם כשלא קל לא אומר שאנחנו לא אמיתיים, זה רק אומר שאנחנו זוכרים גם את הדברים הטובים תוך כדי, שאנחנו עושים מאמץ להתבונן בחצי הכוס המלאה במקום זו הריקה.
לא פשוט בכלל, אבל המסקנות הן שעבודה עצמית ומאמץ לשנות הרגלים ישנים משתלמים.
לא רק שאפשר להיות מאושרים יותר, זה תלוי ברובו ברצון ובמוכנות הכנים שלנו להיות שם.

יום שני, 7 בפברואר 2011

להיות וואבי-סאבי

בביקור השבוע בחנות ספרים אהובה במיוחד, נעצר מבטי על ספר קטן אפור ודק שעל כריכתו עלה אחד יפהפה ולא מושלם בגוונים של שחור ואפור.
כותרתו "וואבי-סאבי" סקרנה אותי מאוד, ועוד לפני שהרמתי ועלעלתי בו יכולתי לחוש שיש שם משהו בשבילי. 


אני אוהבת את הגישוש הזה בין מדפי הספרים. אחרי שנים ארוכות של קריאה אני מרגישה שם בית.
בין ערימות הספרים אני יכולה להיות פשוט אני, ולתת לאינטואיציה שלי לחבר ביני לבין הכריכה, הסופר, הדפים, והמילה הכתובה. בדרך כלל אחרי שאני קוראת את הספר אני מבינה למה בחרתי בו.
אפשר אפילו לאמר שבין הספרים אני הכי "וואבי-סאבי". אני פנויה מהמחשבות שלי על מה נכון ולא נכון, ופשוט יכולה להיות שם ולהתחבר לסימנים שקוראים לי בין הספרים. כשאני מציירת, מבשלת, גם אז אני וואבי-סאבי.
אבל מה זה בכלל וואבי-סאבי? לזה אחזור עוד מעט...
לפני זמן מה חלמתי חלום. בחלומי אני עולה על אופנוע ענק, גדול פי כמה וכמה ממידותיי, ונוהגת בו בביטחון של מי שיודעת מה היא עושה, וללא כל פחד אף שמעולם לא נהגתי באופנוע.
אחרי שאני עוצרת במקום מסוים, אני נדרשת לעלות עליו שוב ולנהוג מרחק גדול.
באותו רגע, הראש נכנס לפעולה ומבין שאין לי מושג איך נוהגים על הדבר הזה. הרגש הגיב בהתאם ונתקף פחד גדול. מאותו רגע האופנוע נחווה כמפלצת גדולה ומפחידה ואני מרגישה חסרת אונים ומפוחדת.
אותו אופנוע שעליתי עליו קודם בביטחון הופך להיות קיר מאיים ואינסופי שאין לי מושג איך אני עוברת אותו.
כשהתעוררתי מהחלום מיד הבנתי את משמעותו עבורי.
כשאני פועלת לפי האינטואיציה שלי, אני סומכת על עצמי ואין בי פחד. סביר להניח שמהמקום הזה אני גם אצליח לעשות את מה שרציתי, גם אם הביצוע לא יהיה מושלם.
כשאני כבר מבינה שאני לא יודעת, הראש מתחיל לשחרר מסרים של חשש וחוסר ביטחון, והרגש, מגיב בהתאם, בפחד והתכווצות.
ואיך כל זה מתקשר לספר על וואבי-סאבי?
אז זהו. כשהתחלתי לקרוא את הספר מיד הבנתי מדוע קניתי אותו, ומה הקשר בינו לבין החלום על האופנוע.
לאונרד קורן, המחבר שכתב את הספר, הוא ארכיטקט שלא בנה מעולם, מלבד בית תה יפני יוצא דופן, משום שהוא האמין שעיצוב אובייקטים קבועים וגדולים מציק מידי מהבחינה הפילוסופית. הוא כן הפיק ועיצב ספרים על התרבות היפנית הפופולארית וספרים בענייני אסתטיקה.
קורן מדבר על כך שאי אפשר להבין את הוואבי-סאבי באופן הגיוני, ולכן היפנים מעולם לא למדו על הוואבי-סאבי במושגים אינטלקטואליים. הוא מדבר על הקשר בין זן בודהיזם לבין הוואבי-סאבי משום שהוואבי-סאבי ממחיש רבים מעיקריו הרוחניים-הפילוסופיים של הזן. הזן מאופיין באנטי רציונליזם קיצוני.
על פי תורת הזן, ידע חיוני יכול לעבור מאדם לאדם רק באמצעות המחשבה, ולא באמצעות המילה הכתובה או המדוברת.
"אלה שיודעים אינם אומרים, ואלה שאומרים אינם יודעים" הוא מצטט פתגם ידוע, שמטרתו לצמצם פרשנויות מוטעות של מושגים שקל לטעות בהבנתם.
הוא נותן הצעה לתרגום באנגלית לוואבי-סאבי כ- Rustic (גס, מחוספס, לא מהוקצע, פשוט ולא מתחכם). 

                                                     לונדון, צילום תמי אבן

בטרילותרפיה אנחנו לומדים להכיר טוב יותר את החלק השכלי (ראשני) שלנו, ואת החלק הרגשי. את הראש והרגש קל לנו יותר להכיר, אולי משום שהראש עובד ללא הספקה ומשחרר את האמונות/חששות/פרשנויות שלו ללא הרף, והרגש מגיב עם תחושותיו בהתאם. הרבה יותר קשה לנו להכיר את ה"אמצע" שלנו, האני האותנטי שפשוט נמצא שם.
מבחינתי, האמצע הוא הוואבי-סאבי. האמצע הוא המקום שבו אינני רצה לתת פרשנויות, לעשות שכל, להיות מוטרדת עם הניסיון לעשות את הדברים בצורה יפה או מושלמת. הוואבי-סאבי הוא מקום של התבוננות, של זרימה טבעית עם הדברים מסביבי, של ניקיון במובן של "להפטר ממה שאינו נחוץ, לצעוד בצעד קל על פני כדור הארץ ולהעריך את כל מה שנקרא בדרך, פעוט ככל שיהיה" לפי קורן.
וואבי-סאבי אומר לנו להפסיק להתעסק ללא הרף בהצלחה-עושר, מעמד, עוצמה ומותרות-וליהנות מהחיים המשוחררים בעולם.
כמו החיפוש של האיזון העדין בין ראש ורגש ובין החייאת האמצע, הוואבי-סאבי עוסק באיזון העדין שקיים בין ההנאה שאנו שואבים מדברים ובין ההנאה שלנו מהשחרור מהם.
אין נכון ולא נכון, אין יפה ולא יפה. יש התחברות לטבע, לטבעי, לאינטימי, להתבוננות פנימה. 


תקראו לזה "וואבי-סאבי", הכרה בזמניותם של החיים, או אפילו המושג הלעוס אך חשוב "הרגע הזה". 
כך או אחרת,שחרור מהאני הכוזב שאימץ לעצמו אמונות מוקדמות מוטעות כדי לשרוד בעולם הזה מאפשר לי להיות "וואבי-סאבי". וכשאני שם, אלה רגעים מלאי חיות, ששווים את כל היתר.  

קוראים