יום שבת, 10 בספטמבר 2011

אי-ודאות

"אנחנו לא מדברים על מה שעתיד לקרות, אנו מניחים לשעות לחלוף בעודנו אחוזים בהווה. אנחנו, כמו כל שאר השבויים בעמקים האלה, ואין לנו שום ודאות שנשרוד עד למחרת. הארעיות הזאת מוצאת חן בעיני, היא נראית לי כמו הליכה על הגלים.“  
בא לעולם/מרגרט מצאנטיני 

את הספר "בא לעולם" של מרגרט מצאנטיני אני אוהבת במיוחד, ואת כתיבתה בכלל,
על שום יכולתה הנדירה לתאר את שבריריותם של החיים באמצעות תיאורים שחודרים לכל תא, לנימי הנימים.
מצאנטיני לוקחת אותנו בסיפוריה שוב ושוב להכרה הכואבת שאין שום ודאות בחיים, שהכל עשוי להתהפך בשניה בין אם נרצא ונתכוון לכך, ובין אם לא.

ככל שהעולם מתפתח ומתקדם יותר, אנחנו הופכים להיות מתוכננים יותר. פעם גן ילדים היה גן ילדים- גננת, ארגז חול, כמה צעצועים
היום יש באיזור מגוריי כמות אינסופית של גנים, וכל אחד מהם מנסה להתבלט באיכותו וייחודו על פני האחר. ילדנו כבר אינו יכול להרשות לעצמו להיות פשוט ילד.  
הוא צריך ללכת לגן הנכון, שכבר בגיל שלוש לומדים שם אנגלית, יוצאים לביקורים במוזיאון לאמנות ומשחקים אך ורק בצעצועים מחומרים טבעיים...
זה חשוב, משום שבגיל 6 יהיה עליו לבחור את בית הספר היסודי ה"נכון" שיפתח את כישוריו המיוחדים של ילדנו המחונן, על מנת שיהיה תלמיד מבריק בתיכון ויוציא ציונים כאלה שייאפשרו לו להיות רופא, עורך דין או אדריכל מצליח.  
כמובן שאין כל רע בכך שיש מבחר, שיש בית ספר טובים, שאכפת לנו מהילדים שלנו ושאנחנו רוצים באמת ובתמים שיהיה להם טוב בחיים.
ילדים זקוקים לתחושת ביטחון, לתחושה שיש מי שמגן ושומר עליהם
גם אנחנו ההורים זקוקים לתחושה הזו, לא פחות מהם. והדרך שלנו לייצר עבור עצמנו את תחושת הביטחון הזו היא להיות מאורגנים, אחראים ומתוכננים.
רק שמרוב וודאות והמחשבה שנחנו יודעים מה טוב ומה נכון עבור ילדנו, אנחנו שוכחים להתבונן בו ובמה שהוא רוצה ואוהב.  

 
אנחנו בטוחים שאם נדע מה הולך לקרות ונכין את עצמנו לכך, הכל יקרה כפי שרצינו וכך נשאר מוגנים מפני סכנות.
ה"ראש" שלנו רוצה וודאות, והוא ינסה להשיג אותה בכל הדרכים שהוא מכיר
מצב של אי ודאות למשל הוא מצב שקשה לנו מאוד להמצא בו.
במצב לא מוכר עשויות לצוץ שאלות רבות כמו:
מה יקרה עכשיו?
אילו הפתעות מצפות לי?
מה אם אפגע?
אתאכזב?
והשאלות הללו מביאות איתן פחד, חרדה, תחושות שאף אחד אינו אוהב להרגיש.

בהרצאתה המרתקת על העוצמה שבפגיעות, מתארת ברין בראון את חייה שנוהלו על ידי הראש, כשהיא פעלה ועשתה כל מה שנכון לעשות הגיונית ופרקטית ונמנעה מלחוות כאב, תסכול, בלבול וחוסר וודאות.  
בסופו של דבר היא הגיעה לטיפול שבאמצעותו גילתה את כל הרגשות האבודים שאיבדה כאשר נתנה משקל כל כך גדול בחייה להגיון חשיבה וודאות, ונמנעה ממקומות של אי ודאות.
בראון מדברת על הטעות הנפוצה שאנחנו עושים כהורים, כשאנחנו מנסים למנוע מילדינו התמודדות עם קשיים ועם חוסר ודאות שהחיים מביאים עימם ובכך מונעים מהם את האפשרות לפתח יכולות התמודדות משל עצמם
נכון, ילדים זקוקים לביטחון ועלינו להציב להם גבולות ברורים, בהתאם לגיל ולשלב
אבל בתוך הגבולות הללו עלינו לאפשר להם הרבה חופש להתמודדות, לחוויה של תסכול
עצב וכאב.
הורים רבים אינם מסוגלים לראות את ילדם כואב, מתוסכל או בוכה, ומיד מנסים "לפתור" עבורו את המצב המתסכל, ומשם כל המנגנון הבריא שלו מתחיל להתקלקל.
אנחנו עושים את זה, כי אנחנו בעצמנו מתקשים לסבול מצב של כאב וקושי.

אין כוונתי בדברים אלה להציע שעלינו לחיות את החיים בבחינת Carpe Diem של לחיות את הרגע בלי לחשוב כלל על מה שיהיה. כשאני חיה כך אני עשויה לעשות דברים שמזיקים, מרעים ומסכנים אותי והופכים את חיי לרצף של הרס עצמי.
הכוונה היא אך ורק לנסות לשחרר את הצורך לאחוז בוודאות חזק, אחיזה שהיא כל כך מאומצת שאיננה מאפשרת לי פשוט להרגיש ולהיות.
כשאני אומרת שאני מפחדת, כשאני מאפשרת לבכי להשתחרר, לכאב להיות, לבלבול לבלבל, אני הופכת להיות כמו מים שקטים, שזורמים עם מה שהחיים מביאים. החיים יביאו את שלהם, בין אם אחשוב שאני יכולה לשנות את מהלכם, ובין אם לא. 
כשאני נותנת לאי-ודאות לפרק את האי שהודאות יוצרת, אני הופכת להיות אחד עם מה שקורה והחוויה שלי עמוקה ועשירה יותר.  
כשאני נותנת לאי-ודאות להשאר, אני מתמלאת חיות שבאה מהרגש, שלא עוד מודחק על ידי הראש שרוצה לנהל ולארגן את החיים.


2 תגובות:

  1. המאמר נותן תחושה עזה של תקווה לנוכח הידיעה או יותר נכון לומר לרגש של הקבלה וההשלמה הרגשית והשלווה המושגת לנוכח אי הוודאות

    השבמחק
  2. איזה משפט יפה כתבת. מקפל את כל המשמעויות שהתכוונתי אליהן באופן מזוקק ומדוייק. תודה!

    השבמחק

קוראים